החלטה בתיק מ"ח 2432/12 - פסקדין

1.        לפניי בקשות למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בעניינם של מרק ברצלבסקי וניקולאי מתרוס (להלן: מרק וניקולאי בהתאמה; להלן יחד: המבקשים), אשר הורשעו בעבירות של ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ובאיומים. כמו כן, הורשעו המבקשים יחד עם איב גנדלמן (להלן: איב), בעבירה של סחיטה באיומים, שבוצעה על פי הנטען ביום 27.7.2002. על מרק נגזרו 10 שנות מאסר ועל ניקולאי 11 שנות מאסר. המבקשים ריצו את עונשי המאסר שהוטלו עליהם.

רקע

2.        על פי כתב האישום שהוגש נגד המבקשים בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשנת 2002 פעל באילת מכון ליווי בבעלותו של ניקולאי יזיכין (להלן: המתלונן), ובו הועסקה בזנות א.י. (להלן: המתלוננת). מעובדות כתב האישום עלה כי המבקשים הטילו חיתתם על בעליו של מכון הליווי בעיר אילת, סחטו את המתלונן במשך מספר חודשים, נהגו לדרוש ולקבל ממנו סכומי כסף שונים ושירותי זנות כך שהמתלונן נאלץ לשלוח יצאניות לדירתם ללא תמורה. באחד מימי חודש יולי 2002 התקשרו המבקשים למכון הליווי בשעת בוקר מוקדמת ודרשו מהפקיד שעבד שם, עבד אל קאדר, המכונה: "שיקגו" (להלן: שיקגו), שישלח יצאנית לדירתם. משנענו בסירוב, איימו על הפקיד שיגיעו למכון הליווי ויפגעו בו אם לא ימלא אחר דרישתם. כשהתקשרו המבקשים שוב למכון הליווי ענתה להם המתלוננת, וגם מפיה הבינו שדרישתם לשלוח יצאנית לדירתם לא תתמלא. בעקבות השיחה הגיעו המבקשים למכון הליווי, הורו למתלוננת להתפשט, ומשעשתה כן ניסה ניקולאי לבצע בה מעשה סדום ומרק אנס אותה. המשיבה טענה כי המעשים בוצעו במתלוננת בניגוד להסכמתה ומרק אף דרש ממנה באיומי אקדח שתימנע מלספר לאיש על אשר אירע. המבקשים הואשמו אפוא בעבירות של ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 25 ו-347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ו-(ב)(2)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין), באינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) ו-(ב)(2)(5) לחוק העונשין, בהדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין ובאיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין (להלן: האישום הראשון).

3.        באישום נוסף שיוחס הן למבקשים הן לאיב נטען כי ביום 27.2.2002 התייצבו השלושה במכון הליווי ודרשו מהמתלונן סכום של 2,000 ש"ח, תוך שניקולאי מחזיק סכין בידו. נטען כי בהמשך שינו השלושה את דרישתם ל-2,000 דולר ואיימו לפגוע במתלונן ובבני משפחתו אם לא ייענה לדרישתם. המתלונן הודיע להם שהוא הולך להביא להם את הכסף שדרשו. תחת זאת, שב המתלונן עם אקדח באמצעותו ירה ופצע את מרק. בעקבות אירוע זה הואשמו המבקשים ואיב בסחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפה לחוק העונשין (להלן: "אירוע הירי").

4.        בבית המשפט נשמעה עדותה של המתלוננת. המתלוננת העידה שהגיעה לישראל בסוף שנת 2001 ומייד החלה לעבוד בזנות. עוד העידה כי כבר משיחתם הטלפונית של המבקשים עם שיקגו היה ברור לה שמדובר במבקשים ושקיימת סכנה שהם יממשו את איומם ויגיעו למכון הליווי, כפי שאכן קרה. המתלוננת טענה כי מרק הגיע יחד עם ניקולאי כשהוא מחזיק אקדח, וכי הם אילצו אותה בכוח ובאיומים להתפשט וכפו עליה את עצמם בזה אחר זה. המבקשים הכחישו את ביצוע העבירות המיוחסות להם. הם הפנו לעובדה שהמתלוננת הגישה את תלונתה ימים אחדים לאחר שנאנסה, לטענתה, וגם אז התקשתה לזכור במדויק את המועד בו בוצעו העבירות. המבקשים סברו שלתלונתה של המתלוננת יש קשר הדוק לאירוע הירי שהתרחש ביום 27.7.2002, מאחר שהמתלוננת ביקשה לסייע להגנתו של המתלונן מפני האישום בו הואשם בעקבות אירוע הירי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' טימור, ש' דברת וח' סלוטקי) החליט ביום 30.4.2003 להרשיע את המבקשים באישום הראשון ואת המבקשים ואת איב באישום השני (פ"ח 964/02). בית המשפט קבע שהמתלוננת הותירה רושם מהימן וכי עדותה בדבר אינוסה בידי המבקשים היא עדות מפורטת ועקבית. בית המשפט הוסיף כי לעדותה נמצא תימוכין הן באמרותיו של שיקגו במשטרה הן בעדויות המבקשים, כמו גם במוצגי פירוט שיחות הטלפון של המבקשים באותה עת למכון הליווי, שכן המתלוננת העידה שהמבקשים התקשרו ברצף מספר פעמים, ונקבע כי יתכן שלא דיברה בכל הפעמים עם אותו אדם. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה המתלוננת בדתה את סיפור האינוס ובנתה אותו על גרעיני אמת - שיחות הטלפון. בית המשפט הוסיף כי המבקשים הותירו רושם שלילי וכי הודאתם בכך שהתקשרו אל שיקגו ואל המתלוננת בדרישה לקבל בחורה, נבעה, ככל הנראה, מכך שטענה זו ניתנת לאימות. מכל מקום, נקבע כי אין להניח שמדובר בעלילה מתוחכמת שנבנתה על אדני אמת.

6.        בית המשפט ציין בהקשר זה כי המתלוננת לא הפלילה את איב בביצוע עבירות המין, וקבע שיש בכך כדי לחזק את מהימנות עדותה, שכן ברי כי אילו רצתה לסייע למתלונן בעניין הסחיטה באיומים ובהגנתו מפני אירוע הירי, הייתה מתייחסת בעדותה הבדויה כביכול גם לאיב שהיה עצור יחד עם המבקשים באותה עת. בית המשפט קבע כי לא היה בעדות המתלוננת כדי לסייע למתלונן, ובוודאי שלא בעת עדותה בבית המשפט, שניתנה לאחר שהוגש נגד המתלונן כתב אישום בגין אירוע הירי. בית המשפט קבע עוד כי אין לטיב היחסים שבין המתלונן למתלוננת, אשר חרגו מיחסי עבודה, כדי להשליך על מהימנות עדות המתלוננת. נקבע כי העובדה שהמתלוננת נאנסה אין בה כדי לסייע למתלונן, אפילו היה מואשם בניהול מכון ליווי. ובנוסף, המתלונן לא היה זקוק לסיוע בתלונתו נגד המבקשים ונגד איב בגין סחיטתו, שכן יש עדויות רבות המחזקות גרסתו זו.

7.        בית המשפט המחוזי התייחס לעובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה במשך מספר ימים והתלוננה במשטרה רק ביום 28.7.2002, יום לאחר אירוע הירי. בית המשפט ציין כי המתלוננת הכחישה שהובאה למשטרה על ידי משה סרוסי (להלן: סרוסי), וכי כך העיד גם סרוסי. בית המשפט קבע כי גם בהנחה שהמתלוננת התלוננה במשטרה שלא ביוזמתה אלא לאחר שהוזמנה למשטרה, אין בכך כדי לכרסם באמון שניתן בעדותה. בית המשפט הוסיף שהעובדה שהמבקשים היו עצורים אותה עת ודאי סייעה למתלוננת להתלונן, שכן היא חששה שיבולע לה אם תתלונן והיא לא תזכה לראות עוד את בתה שנמצאת באוקראינה. המתלוננת חששה גם שתגורש מהארץ ושלבתה לא יהיה ממה לאכול. בית המשפט קבע כי יש לקבל את עדותה של המתלוננת שלא התכוונה לספר על שאירע לה לאיש ובוודאי לא לשיקגו. בית המשפט קבע כי מההתרשמות משיקגו ניתן להבין מדוע המתלוננת לא בטחה בו. בית המשפט קיבל את עדותה של המתלוננת לפיה היא פנתה למתלונן ושאלה מה יכולה בחורה שעובדת בזנות לעשות אם נאנסה, והסיק כי המתלונן הבין משאלה זו שמדובר באינוס שעברה המתלוננת. בית המשפט מצא תימוכין לעדות המתלוננת בגרסה שמסר שיקגו בחקירתו במשטרה, אותה העדיף על פני עדותו בבית המשפט. בית המשפט קבע עוד כי המבקשים הותירו רושם שלילי. לפיכך, החליט בית המשפט, כאמור, להרשיע את המבקשים באישום הראשון.

8.        אשר לאישום השני, בית המשפט מצא כי גרסתו של המתלונן ראויה לאמון. לעדותו נמצאו מספר חיזוקים ובהם עדות סרוסי ועדות ליאור ממן (להלן: ממן), שהועסק כנהג של נערות הליווי. עדים אלו שוחחו עם המתלונן בטלפון בזמן אמת. לעומת זאת, נקבע כי עדויות המבקשים אינן מעוררות כל אמון: גרסת ניקולאי לפיה שכח משקפיים במשרד של המתלונן, או בגרסה אחרת, ששיקגו לקח ממנו, נדחתה. מרק לא נתן הסבר מדוע המתלונן ירה בו. מרק הודה בבית המשפט כי הם היו מעט שיכורים ביום הירי. בחקירתו במשטרה סיפר מרק שלא איים, אבל יכול להיות שבגלל השתייה "אמרנו משהו". בית המשפט קבע כי יש בדבריו אלו מקצת הודאה במיוחס לו בעניין הסחיטה באיומים. עוד נקבע כי חרף ניסיון המתלונן להפחית בעדותו מחלקם של מרק ושל איב בסחיטתו, נוכחותם במקום בהעדר הסבר משכנע, הפכה גם אותם למבצעים עיקריים של מעשה הסחיטה. משכך, הורשעו המבקשים ואיב בסחיטה באיומים בעקבות האירוע מיום 27.7.2002.

           על פסק הדין הגישו המבקשים ואיב ערעורים לבית משפט זה. הדיון בהם אוחד.

פסק הדין של בית המשפט העליון

9.        בפסק דין מיום 6.1.2005 החליט בית המשפט העליון (מפי השופט א' א' לוי ז"ל ובהסכמת השופטים ד' ביניש, וא' רובינשטיין) לדחות את הערעורים (ע"פ 10212/03, ע"פ 3352/04). אשר לאישום השני קבע בית המשפט העליון כי אין מחלוקת למעשה שהמפגש מיום 27.2.2002 נועד לגבות כסף מהמתלונן, והשאלה סבה סביב מהות התשלום ואם מקורו בדין או בסחיטה. בפסק הדין צוין כי בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדויותיהם של סרוסי וממן שתמכו בעדות המתלונן וכי לא הוכחה כל עילה לדחיית ממצא זה. לפיכך נקבע כי מדובר בסחיטה שכפו המבקשים ואיב על המתלונן. עוד נכתב בפסק הדין כי החירות בה נהגו המבקשים במתלונן, אשר ככל הנראה חשש להתנגד להם עד שגדשה סאת סבלו, משליכה גם על ההכרעה באישום הראשון. נקבע כי אכן כבישת עדות המתלוננת צריכה הייתה לעורר תהיות, במיוחד כשהמתלוננת לא זכרה את המועד בו נאנסה. ואולם, גרסתה דומה להפליא לגרסה שמסר מרק, שקיבלה חיזוק בנוגע לשעת האירוע בדברי שיקגו במשטרה. לפיכך נקבע כי בדין נדחתה גרסתם המיתממת של המבקשים, כי הרשעת המבקשים ניצבת על בסיס איתן וכי הסברה של המתלוננת בעניין כבישת עדותה הוא סביר, ועל כן רשאית הייתה הערכאה הדיונית לתת אמון בעדותה גם ביחס לעבירות המין שבוצעו בה אשר להן לא היו עדים זולתה.

           המבקשים עתרו לבית משפט זה לקיים דיון נוסף בשלוש הלכות שנפסקו, לטענתם: "ערכה ומשקלה של עדות כבושה", "הכלל של שכנוע שמעל לספק סביר" ו"חובת הראיה וההוכחה בהתייחס לחזקת החפות". ביום 23.2.2005 דחה המישנה לנשיא, השופט מ' חשין, את בקשת המבקשים לקיים דיון נוסף בעניינם (דנ"פ 1669/05). נקבע כי הכרעת בית המשפט שלערעור "הכרעת עובדה היא, אין בה כל הלכה משפטית חדשה, וממילא אין בה הלכה משפטית המצדיקה ומאפשרת קיומו של דיון נוסף בפסק הדין".

הבקשות למשפט חוזר

10.      המבקשים לא השלימו עם הרשעתם ופנו לסנגוריה הציבורית כדי שזו תייצגם בבקשות למשפט חוזר. הסנגוריה הציבורית ביצעה מספר בדיקות בעניין שהניבו ראיות חדשות שעליהן, בין היתר, נסמכות הבקשות דנן. כל אחד מהמבקשים הגיש בקשה למשפט חוזר. ביום 26.6.2012 הוריתי על איחוד ההליכים בבקשותיהם והמשיבה התבקשה להגיש את תשובתה לבקשות. טענות המבקשים דומות ושלובות ולכן אציגן יחדיו.

טענות המבקשים

11.      באת-כוחו של מרק, עורכת-הדין אפרת פינק, ובאת-כוחו של ניקולאי, עורכת-הדין רותם רוזנברג, טוענות כי הרשעת המבקשים היא הרשעת שווא. לדבריהן, המתלונן וסרוסי הדיחו את המתלוננת להגיש תלונת שווא על אינוס כדי לתמוך בקו ההגנה של המתלונן, שלפיו הוא ירה במרק במעין פעולה של הגנה עצמית. בנוסף, סרוסי והמתלונן היו מעורבים גם בהגשת התלונה נגד המבקשים ונגד איב בגין סחיטה באיומים, וזאת לשם הצגתם כמסוכנים. תלונות השווא נועדו אפוא, לטענת באות-כוח  המבקשים, לסייע למתלונן בעקבות החשש שיואשם ברצח (אם מרק היה נפטר בעקבות אירוע הירי), או בעבירה חמורה אחרת.